הכ"ד וגז"ד בעבירת חבלה בכוונה מחמירה ישארו על כנם

השופט י' דנציגר:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע שניתן ביום 13.6.07 בת.פ. 8193/05 אשר הרשיע את המערער בע"פ 7342/07 בביצוע שלוש עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין) וכן בעבירות שלהלן: כליאת שווא, עבירה לפי סעיף 377 לחוק העונשין, איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, היזק במזיד, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, הטרדה, עבירה לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ד-1982, הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין, הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) לחוק העונשין וחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 239(א)(2) לחוק העונשין. הערעור מופנה בעיקרו כלפי הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו במסגרת האישום החמישי, כפי שיפורט להלן.

           בנוסף, מופנה הערעור כלפי גזר דינו של בית המשפט קמא, אשר לאחר הרשעתו של המערער בכל העבירות המיוחסות לו גזר עליו עונש של חמש וחצי שנות מאסר בפועל (הכולל הפעלה של שני מאסרים מותנים, אחד בן תשעה חודשים ואחד בן שלושה חודשים, כאשר מחצית מתקופת המאסרים הללו הינה חופפת ומחצית מצטברת), עונש מאסר על תנאי בן תשעה חודשים למשך שלוש שנים, כשהתנאי הוא שהמשיב לא יעבור עבירת אלימות או רכוש וכן עונש של מאסר על תנאי בן שנים עשר חודשים, כאשר התנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות במשפחה למשך שלוש שנים.

           לבסוף, בפנינו ערעור שאותו הגישה המדינה על קולת העונש שנגזר על המערער (ע"פ 7085/07).

העובדות על פי כתב האישום

2.        המערער והמתלוננת היו נשואים זה לזו. עובר להגשת כתב האישום נמצאה המתלוננת בחודש השביעי להריונה. המערער והמתלוננת התגוררו בדירה שכורה בבאר-שבע, אותה עזבה המתלוננת לאחר שנפרדה מהמערער בתחילת חודש יוני 2005, ועברה לגור אצל אמה בבאר-שבע.

3.        כתב האישום המתוקן מייחס למערער חמישה אישומים, כדלקמן:

           על פי האישום הראשון, במהלך החודשים פברואר עד אפריל 2005, במועד שאינו ידוע במדויק, בשעה שהמערער התגורר יחד עם המתלוננת בדירה בירושלים, טרם נישואיהם, זרק המערער על המתלוננת נעל ופגע בידה;

             על פי האישום השני, במהלך החודשים אפריל עד יוני 2005, כאשר התגוררו בני הזוג בדירה בבאר-שבע, היה המשיב יוצא בבוקר לעבודה, נועל את המתלוננת בדירה בה התגוררו, ומונע ממנה לצאת עד ששב מן העבודה. בסמוך לסוף חודש מאי 2005, חשד המערער כי המתלוננת בוגדת בו ולכן סטר לה בפניה ונגח במצחה;

             על פי האישום השלישי, ביום 6.6.05 בסמוך לשעה 18:00, נסע המערער יחד עם המתלוננת ברכב בבאר-שבע והתווכח עימה, עקב כעסו עליה כי הוציאה אישור מהבנק לביטוח לאומי, תמורתו נגבתה ממנה עמלה בסך של 36 ש"ח. בתגובה לדברי המתלוננת, זרק המערער על המתלוננת מכשיר טלפון נייד שפגע ברגלה. זמן קצר לאחר מכן, כשהגיעו לדירתם, צעק המערער על המתלוננת, קילל אותה, איים עליה בכך שאמר לה שינעל אותה בבית, לא ייתן לה לצאת וכי מהיום היא "הכלב שלו" ותעשה כל מה שיאמר לה. המערער דרש שהמתלוננת תלך לבנק ותדרוש את ביטול העמלה שנגבתה ממנה ואילו המתלוננת סירבה. בסופו של דבר, כאשר המתלונן נכנס למקלחת, ברחה המתלוננת לבית אימה;

             על פי האישום הרביעי, ביום 8.6.05 בסמוך לשעה 23:30 הגיע המערער לבניין בו התגוררה המתלוננת עם אימה לאחר שנפרדה מהמערער, צעק ודרש שהמתלוננת תצא אליו. לאחר שהמתלוננת ואימה לא הגיבו לצעקותיו של המערער, זרק המערער אבנים לכיוון מרפסת הדירה, עד שניפץ את אחד החלונות. באותו היום, סמוך לשעת חצות, התקשר המערער לאימה של המתלוננת ודרש לשוחח עם המתלוננת;

             על פי האישום החמישי, ביום 14.6.05 התקשר המערער למתלוננת מספר פעמים, ביקש ממנה סליחה על מעשיו וביקש שתחזור לחיות עימו. ביום 15.6.05, בסמוך לאחר חצות, הגיע המערער לרחוב יציאת אירופה בבאר שבע, שם הייתה המתלוננת, ביקש ממנה סליחה והתחנן אליה שתחזור אליו ותבטל את התלונה שהגישה נגדו במשטרה. המערער ביקש מהמתלוננת שתבוא עימו לדירתם, אולם המתלוננת סירבה לעשות כן ואמרה כי לא תלך עימו לבדה. חברים של המערער והמתלוננת התלוו למתלוננת ואז המערער והמתלוננת עלו לדירה יחד עם שרון יחזקאל, חברו של המערער (להלן - שרון).

           לאחר שעלו לדירה, ביקש המערער לשוחח עם המתלוננת וטען כי לא יעשה לה דבר. המערער שב וביקש מהמתלוננת שתבטל את התלונה שהגישה נגדו, והמתלוננת אמרה בתגובה שתבטל את התלונה, אולם היא אינה מוכנה לחזור ולחיות עימו. המערער איים על המתלוננת בכך שאמר לה שאם לא תהיה איתו היא תמות ולא תהיה עם אף אחד אחר ולאחר מכן הלך לכיוון המקלחת שבדירה, לקח עימו בלון גז שהיה בדירה, פתח אותו והדליק אותו. שרון והמתלוננת ברחו מהדירה והמערער רץ אחריהם ואז הגז החל לבעור בדירה ואירע פיצוץ עז. המערער השיג את המתלוננת ברחוב, התקרב אליה, בעט בה בבטנה בכוונה לגרום לה ולעובר שבבטנה חבלה חמורה, נכות או מום, משך בשיערה והיכה אותה בפניה, עד שעוברי אורח שעברו במקום האירוע הפרידו ביניהם והמתלוננת ברחה לבית חברתה ברחוב יציאת אירופה בבאר-שבע. לאחר מספר דקות הגיע המערער לבית חברתה של המתלוננת, ואיים על המתלוננת בכך שאמר לה שאם הילד שייוולד לה לא יחיה יחד עם שניהם הוא יהרוג את שניהם. לאחר מכן, הוזמנה משטרה למקום והמערער נמלט.

           יצויין, כי בכתב האישום המקורי הואשם המערער בגין האישום החמישי בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין וביום 21.12.05 נעתר בית המשפט קמא לבקשת המדינה והורה על תיקון כתב האישום, כך שהוראת החיקוק שיוחסה למערער בגין אישום זה תהיה לפי סעיף 329(א)(1) יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין. דא עקא, שבמהלך עדותו של המערער במסגרת חקירתו הראשית, הודיעה המדינה כי בכוונתה לבקש להרשיעו גם בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין וזאת מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן - חסד"פ).

4.        תגובתו של המערער לאישומים המופיעים בכתב האישום המתוקן הייתה כדלקמן:

             בתגובה לאישום הראשון, הכחיש המערער את המעשים המיוחסים לו וטען כי אינו זוכר את שאירע באירוע נשוא אישום זה;

             בתגובה לאישום השני, הכחיש המערער את כליאתה של המתלוננת וטען כי אמנם נעל את דלת הדירה בה התגוררו, אך השאיר מפתחות במגירה ואף ניסה להסביר למתלוננת היכן המפתחות וכן כי זו אינה הפעם הראשונה שהמתלוננת אינה מוצאת את מפתחות הדירה;

             בתגובה לאישום השלישי, הודה המערער כי הגשת טפסי הביטוח הלאומי הייתה כרוכה בעלות כספית וכי ביצוע התשלום ללא ידיעתו הכעיס אותו ואף הודה כי איים על המתלוננת במהלך הנסיעה, בכך שהניף לעברה את מכשיר הפלאפון, אולם הכחיש כי תקף אותה ואף הכחיש כי איים עליה שיתייחס אליה כמו כלב וטען כי אמר לה שהיא התייחסה אליו כמו כלב;

           בתגובה לאישום הרביעי, טען המערער כי אכן עמד מתחת לבית הוריה של המתלוננת בהיותו בגילופין וקרא לה לחזור אליו וכן הודה כי הקניט את אימה, הואיל והיא גרמה לפירוק התא המשפחתי שלו, אולם הכחיש כי זרק אבנים לעבר ביתה;